LBD

השבוע ראיתי בפעם המיליון את הסרט "קוקו לפני שאנל". אודרי טוטו, שאנל, שיק, השראה ובעיקר השוטים בהם רואים אותה מתעסקת עם הבדים מגרים כמו שוטים של קרואסון עסיסי בפריז. לא ראיתן את הסרט??? חובה!

כמו בסרט מדע בידיוני הוליוודי טוב, "קוקו לפני שאנל", הצליח לשבור את המסך ולהכנס אלי הביתה בצורת שמלה שחורה קטנה. מונח שטבעה מי אם לא קוקו שאנל. קראתי קצת על ההיסטוריה של השמלה השחורה הקטנה וגיליתי כי לפני שאנל לא היה מקובל שנשים ילבשו שחור ביומיום, רק באבל בעל חוקים נוקשים. עם זאת, לא התקדמנו כל כך הרבה והבגדים שחורים עדיין משחקים תפקיד פסיכולוגי חשוב בארון הבגדים הנשי.

השמלה השחורה הקטנה היא אלגנטית, שיקית, מחמיאה וסקסית. וכשהחלטתי שהגיע הזמן לאזור אומץ ולתפור שמלה מחויטת שילבתי בד ברוקרד שחור עם גזרת וינטג' משנות השישים.

חברות

נדמה שהכל נדחה לאחרי החגים וכך גם הפוסטים שתכננתי לעלות שבוע שעבר ועמכם הסליחה.

לכבוד השנה החדשה ויום כיפור המתקרב החלטתי שהפוסט הזה יוקדש לסיפור על חוויה חדשה שלי בתפירה. כפי שכבר כתבתי פה בעבר, עולם התפירה פותח בפני אפשרויות חדשות גדולות ועמוקות יותר מקניית בדים והפעלת מכונת התפירה; אפשרות לייצר את הבגדים שלי לפי טעמי והגוף שלי, מאפשר לי להיות ייחודית ולעצב זהות. אפשרות לכתוב ולספר על המסע הזה בבלוג ולהמשיך ולהתאמן בכתיבה. אפשרות לחקור אייקונים של אופנה ומה המשמעות של הבגדים שאנחנו לובשים.