יום רביעי, 29 ביוני 2011

ג'אמפ יהב, ג'אמפ

אחרי המעיל שתפרתי לבלה עדיין הייתי מאוד מודאגת מהיכולת, או חוסר היכולת שלי לשלוט במכונת התפירה כמו שצריך. קווים מעוגלים היו אתגר והניסיונות יצאו עקומים משהו..
חיפשתי פרויקט שיעזור לי באימון השליטה שלי על הדוושה של המכונה, קצת כמו גז, ברקס וקלאצ' בשיעורי נהיגה. התקשרתי לשוש ושאלתי אותה אם יש לה רעיון לפרויקט שיעזור לי בעניין ושלא מצריך גזרה. בשלב זה עדיין לא השקעתי ורכשתי גזרות וגם לא מצאתי משהו חינמי שמספק את יצר התפירה שלי. שוש הציעה שאתפור סינר או סדין או משהו לאחיינים. אף אחד מהדברים האלו לא דיבר אלי אבל כשינואר התקרב והיומולדת של יהב הייתה בפתח החלטתי שאתפור לה שמלה ליומולדת 4.
התחלתי לחפש גזרה וחיפושי הניבו מושג חדש - Jumper. הג'אמפר הוא סוג של שמלה שבדרך כלל נלבשת מעל חולצה. יש גם Jumpsuit – שזה פשוט אוברול. הג'אמפר הוא בעיקר לתינוקות בגלל שנוח להלביש אותו, הכתפיות נפתחות בעזרת טיקטק או וולקרו או כפתור. יש גם ג'אמפרים לילדים ונשים אבל מצאתי בעיקר גזרות לג'אמפר לתינוקות. אבל יהב לא תינוקת.. ובין גיל שנה לגיל 4 יש הרבה הבדלים – זה לא רק מידה אלא פרופורציות אחרות לגמרי.

יום ראשון, 26 ביוני 2011

צ'או בלה



אז ייקח קצת זמן עד שאגיע לכתוב על הפרויקט הנוכחי שלי. בנתיים יש עוד כמה בגדים ו"שונות" שתפרתי ואני רוצה לסקר פה בבלוג והם יעלו להם אחד אחד במהלך השבועות הבאים.


פרויקט התפירה שהיה לאחר השמלה מהפוסט הקודם היה פרויקט קטן שלא דורש הרבה הסברים והסיפור מאחוריו הוא פרקטי כמעט לגמרי וגם לא מתייחס כל כך לאופנה. על כן, בפוסט הזה בחרתי להציג את החשיבות שיש בעיניי לתפירת הבגדים שלי בעצמי ועל הקשר בין אופנה ונשיות. אז ברשותכם כמה מילים לפני שאציג את כוכבת הפוסט.



יום שישי, 24 ביוני 2011

בייסיק

במיוחד בשביל המכונה שכרנו אוטו והבאנו אותה הביתה מהתיקון. בעלי האלוף תפר לא מעט בחייו וישר פתחנו יחד את המכונה ואחרי כמה תפרים ונסיעת מבחן הוא התחיל להשתעמם. התקשרתי לאמא שלו שתופרת כבר שנים וקבעתי איתה שישי אחרי הצהריים שתלמד אותי לתפור.
לפני הפגישה איתה הכנתי את הגזרה שמצאתי באינטרנט. הדפסתי הכל על A4, הדבקתי יחד את החלקים וגזרתי את החתיכות לפי המידה שלי. לאחר מכן נסעתי לנחלת בנימין. זה החלק שהכי חיכיתי לו, לפשפש בבדים, לדמיין, להכין איך ומה שאני רוצה. לו רק זה היה כזה קל..

כבר כשנכנסתי לחנות הראשונה שאלו אותי איזה בד אני מחפשת. מילמלתי.. "כותנה.." וכמובן התשובה לא סיפקה אותם, "איזה כותנה?" הם ראו את המבוכה על פני ושאלו מה אני תופרת. שכבר הבנתי איזה בד כדאי לי גיליתי שהמבחר מבלבל כל כך. אחרי שנכנסתי ויצאתי משלוש חנויות שמונה פעמים היו לי שתי תובנות. האחת, רק בד חלק ואם אפשר שנראה אותו דבר משני צידיו. למרות שהייתי קלולס לחלוטין עדיין הבנתי דבר או שניים בחומרים ועיצוב. לא רציתי להסתבך עם הכיוון של הבד או טקסטורה כשאני אפילו לא יודעת להפעיל מכונת תפירה. יש לי מספיק ללמוד מהשמלה הזו. התובנה השנייה עסקה יותר בפאסון שלי. מצאתי כותנה בצבע כחול כהה וחשבתי לעצמי שזה מאוד אלגנטי ולא אוכל ללכת עם השמלה הזו ביום יום כמו שתכננתי. כבר שם החלטתי שאין יותר מדי אלגנטי ואם עד היום הסתפקתי בבגדי החנויות ולבשתי מה שהיה בארון – מהיום אני יכולה לעלות כיתה ולהתלבש כמו שצריך – קום איל פו.
אחרי ביקור קצר בסידקית (מספריים, גיר, סיכות, מחטים, חוט, רוכסן ופס אלכסון אדום) היה לי הכל. הצטיידתי בבד, בגזרה ובשאר מרכולתי, לקחתי את הדרכון ונסעתי למודיעין.

יום ראשון, 19 ביוני 2011

להתחיל לתפור

הכל התחיל כשקיבלתי שובר מתנה לאחת מרשתות האופנה הגדולות. הלכתי לחנות ומדדתי את כל השמלות בחנות. שום דבר לא התאים למידת החזה שלי (שהיא מעל C). חשבתי שאחזור בעונה הבאה לקולוקציה חדשה. חזרתי לחנות עוד פעמיים ושום דבר לא התאים.
לצאת לקניות היה בשבילי מאז ומתמיד מסע של פשרות. הגזרה נכונה אבל הבד מכוער, הבד יפה אבל הבגד זקן מדי או צעיר מדי. המידות משתנות בכל חנות ואף פעם זה לא יושב כמו שצריך.

לפני כשנה התחלתי להיות אובססיבית לגבי האופנה האמריקאית של שנות החמישים והשישים. אני יודעת שעניין הרטרו אינו המצאה פרטית שלי וזהו טרנד כבר כמה שנים אבל לי היו שתי סיבות פרטיות לאובססיה. הראשונה עוסקת בקצת היסטוריה משפחתית. סבי זכרונו לברכה היה חייט מדופלם ואימי תמיד לבשה את מיטב האופנה. הוא היה תופר עבורה את כל בגדיה ישר מהמגזינים הנחשבים בשנות השישים. ובתמונה משמאל אפשר לראות אותה בשמלה המזומברת לצד מיטב האופנה של שנות השבעים.