אז לפני שניגשתי לפריט האופנה הבא שלי, השמלה עם הכפתורים, נחתו עלי כמה פרויקטים מאתגרים. באחד הימים צעדתי הביתה מהאוטובוס ונופפתי כהרגלי לשלום לכל בעלי החנויות בשכונה, האחרונה שבהן היא התופרת שנמצאת ממש מעבר לפינה מהבניין בו אני גרה. לפתע הבנתי שעד כה לא עלה בדעתי שלא אזדקק יותר לשירותיה. לא קישרתי את העובדה שאני יודעת להפעיל מכונת תפירה עם העובדה שאין צורך יותר לשלם על הצרה או מכפלת. אני יודעת שברוב הפעמים לתפור שמלה יותר זול מלקנות אחת אבל לא חשבתי שהאפשרות שלי לחסוך היא כה רחבה.
הגעתי הביתה והוצאתי מהארון זוג מכנסיים של דפנה לוינסון שקניתי לפני שנתיים וכמעט לא לבשתי כי בחזית שלהן היה מין אלמנט מוזר (אני חושבת שקוראים לזה מכנסי עטלף) שעיוות לי את כל הגוף. אני מאוד אוהבת את המכנסיים שלה אבל עשיתי טעות מרה עם הזוג הזה. באותו ערב, מול הטלוויזיה ישבתי ופרמתי, חשבתי, היססתי. אבל בסופו של דבר הצלתי זוג מכנסיים חדש כמעט לגמרי. איזה כיף – מכנסיים חדשות.
אני אקפוץ קצת בזמן לשבוע האחרון שהוצאתי מהארון שמלה בת עשר שנים שקניתי בשוק הפשפשים והייתה לי לבגד בית נעים בימי קיץ חמים במיוחד. הבד כבר כל כך דק משנים רבות של שימוש שבקיץ זה תענוג גדול ללבוש את הסמרטוט הזה. הקרס (בקצה של הריצרץ) נפרם ובאחד הצדדים נפרם התפר כמעט עד לקו התחתונים.
